הימים

בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים,

שָׂמחַתְִּי שֶׁהסַּבֵלֶ שֶׁלּךְָ נגִמְרַ .

לֹא הֵבַנְתִּי שֶׁהֶחְלַפְנוּ

סֵבלֶ בּסְֵבלֶ —

שִׂמְחַת הַשִּׁחְרוּר שֶׁלָּךְ

הָפְכָה לִכְאֵב חַד בֶּחָזֶה שֶׁלִּי.

אֵיךְ אֲנִי חַיָּה

כְּאִלּוּ אַתְּ לֹא מֵתָה.

חיוך מספר 8 הוא יומן פרידה. בעברית צלולה, דחופה ואינטימית, פורשת בפנינו בלה אלכסנדרוב שני סיפורי מסע — הראשון מציג ילדות והתבגרות בצל הגירה והשני הוא מסע הפרידה מהאם הגדולה. מבטה החד והרך של הבת על מכניקת היום יום — ימים ארוכים של דאגה במסדרונות בית החולים; לילות של שינה טרופה על מיטות מתקפלות — מקנה לפרידה מן האם מעמד מיתי, ותוך כך מאחה את השברים של סיפור חייהן.

המבט ההולך ומתרחק של האם הופך, באמצעות מעשה השיר, לממשות בעיניה של הבת ובעינינו. כשהגוף מתפרק, האם מתפשטת מן הקונקרטי, הופכת מגוף ראשון יחיד לכל אימהות העולם.
(ענת לוין)